לאנשים רבים יש זיכרונות עצובים מהחורף. אלה שהילדות שלהם הייתה באירופה או בארצות הצפון זוכרים חורף עצוב ומדכא. אנשים סגורים במשך ימים רבים בבתיהם ומחכים לרגע שהחורף הארוך ייעלם. שלג כבד, גשמים חזקים, שיטפונות וקור נורא – כל אלה הופכים את החורף שם לעונה קשה ועצובה במיוחד.
בישראל החורף הרבה יותר נוח: לפעמים קצת מטפטף, קצת קר, קצת רוח, ולפעמים ברקים, רעמים וגשמים כבדים. בימים כאלה נשארים בבית, ומקווים לשמש: "צריך לצאת קצת מהבית", "אי אפשר להיות סגורים בבית ימים ולילות שלמים בלי לנשום קצת אוויר!" וכאילו מישהו שמע את התפילה – השמש זורחת! אין שבוע ישראלי חורפי בלי כמה ימי שמש.
בימים שאחרי הגשם, יש הרגשה של “יציאת מצרים”: כולם יוצאים מהבית – מטיילים בוואדיות מלאי מים, נוסעים מרחקים ארוכים כדי לראות את פריחת האיריס הסגול או לוקחים משקפת ונוסעים לראות את הציפורים שהגיעו מאירופה הקרה. פתאום מתמלאות המסעדות והמלצרים מעמידים כיסאות ושולחנות על המדרכות הצרות. יושבי בתי הקפה לבושים בבגדי חורף אופנתיים: סוודרים, כובעים צבעוניים, כפפות, צעיפים, גרביים ארוכים ומגפיים כדי להיכנס בהם לשלוליות.
החורף הוא העונה המעניינת ביותר גם משום שבכל יום יש דרמה אחרת: רחובות תל־אביב מתמלאים מים והם נראים כמו תעלות ונציה, שיטפונות בוואדיות המדבר, לפעמים שלג בעיר הקדושה ירושלים, ברד ברמת הגולן וחם באילת, ושוב הפסקות חשמל.
בכל החדשות בחורף חוזרים ומספרים על ידיעה אחת שאף פעם אינה משעממת:
"מפלס הכינרת עלה ב-3 סנטימטרים", אומר הקריין בקול רציני או "יש עוד מטר וחצי עד לקו האדום של הכינרת". ואז מתפללים כולם, גם המתרחצים בים, שיבואו הברקים, שיישמעו קולות הרעמים, שישובו הגשמים ושמפלס הכינרת יעלה ויתקרב לקו העליון.
(транскрипция и перевод всех предложений текста даны в видео формате)